בקעת הירדן

 

בשנת 1939 עלו לקרקע קבוצה של 22 נערים ופתחו פרק של תשע שנות עמל ויצירה כאן במדבר. השממה הקיצונית אכן מדגישה את ההעזה אולי אפילו החוצפה שהייתה לנערים הללו- לבנות את ביתם דווקא כאן במדבר. הרקע של הסיפור רק מחזק את עוצמתו. גיאוגרפית- בית הערבה ממוקם בצפון ים המלח, ים הנקרא גם ים המוות. יש פער עצום בין הישיבה ביריחו שהיא נווה מדבר לבית הערבה שהיא המדבר. ועוד מדבר מלח. בדיקות שנעשו באדמה הראו שיש בה 17% מלח!!! ישנה אפילו טענה שסדום ועמורה היו בצפון ים המלח – הוכחה שנסמכת על המקרא והנוף.

נוסף על כך לא היה בשנים הללו אף ישוב יהודי מעבר לירושלים במזרח שהיא הקרובה ביותר, בצפון רק בעמק בית שאן, לדרום לא הייתה בכלל דרך יבשתית. והמזרח כמו היום גם אז היה הגבול. פוליטית- ביולי 37 ועדת פיל מציעה תוכנית מהפכנית לסיום המנדט לא ארץ אחת כי אם שתי יישויות מדיניות- מדינה ליהודים ומדינה לערבים- ירושלים עם שלוחה לחוף הייתה אמורה להישאר בריטית. הישוב היהודי הבין שהגיעה השעה בה "נסגרים" גבולות המדינה והדרך היחידה לשנות את המציאות הייתה ע"י התיישבות.

חשוב לציין שבשממה של צפון ים המלח כבר היה קיים מפעל תעשייתי, מפעל חלוצי וריווחי. מפעל האשלג של ים המלח. משה נובומייסקי החל בהקמת המפעל ב1929 וב 1/1/1930 הוא מקבל את אישור הזיכיון. המפעל מוקם בצפון וכעבור מספר שנים מוקמת גם השלוחה הדרומית שלו בסדום.

נובומייסקי היה זקוק לפועלים שיסכימו לעבוד בים המלח. בחום, ביובש, רחוק מהבית. השנים היו שנות גאות כלכלית יחסית וקשה היה למצוא פועלים. המענה הגיע בשיתוף פעולה יוצא דופן עם אנשי הקיבוץ המאוחד. נוסף לכסף קסם להם הרעיון והחלום להקים ישוב. החלום המקורי היה להקים יישוב בדרום ים המלח ליד צאפי, הלא היא צוער המקראית שם יש מעיינות ואדמה טובה.

הבריטים סיכלו את התוכנית, ולאחר אכזבות רבות נמצאה "פשרה", יש אפשרות להקים יישוב. לא בדיוק יישוב יותר שכונת פועלים בעלת משק חקלאי.

איך מקימים ישוב חקלאי במדבר מלח?

קרה מקרה והאגרונום של המפעל פרידוביץ שם לב שליד בריכות שקיעה של מי הירדן שמהם המים מועברים לבריכת אגירה וממנה מוזרמים למגדל המים, לשימוש המפעל ועובדיו התחילו לצמוח עשבים ירוקים. ברגע של גילוי הוא הבין שהצמחים גדלים לא רק בגלל קיומם של מים אלא בגלל שהאדמה כבר לא מלוחה וכך נולד "הפטנט" הגדול של בית הערבה- שטיפת הקרקעות.

פרידוביץ' הראה זאת לחברי הקיבוץ שראו בעשבים את הפוטנציאל לגידול. נעשו שני דברים מחד, בדקו עם אנשי מדע מהתחנה לחקר החקלאות ברחובות לימים מכון וולקני. שם ד"ר רביקוביץ בניגוד לדעה הרווחת האמין שיש סיכוי לקיים חקלאות באדמה המלוחה. הדבר השני, היה הבאתו של משה אייזיקוביץ "אייזיק" לבוא ולנסות לגדל מיני יבולים.  מסופר שכדי לבדוק את כמויות המלח היה משה לועס את האדמה ומשווה לטעם של הלעיסה הקודמת.

הזיכרון החזק של חברי בית הערבה עד היום הוא משפטם של החוקרים שרק כאשר יצמחו שערות על כף היד אז האדמה תצמיח כאן יבולים.

למשה אייזיקוביץ הצטרף   גם ווילי אגמון, חבר הקיבוץ המאוחד, שהיה פועל שעבד בהעמסת שקים. ווילי השתכנע לאחר שנפגש עם אייזיק והלה סיפר לו שאם הניסויים יצליחו תוקם שרשרת ישובים שתחבר את ים המלח עם עמק בית שאן. ווילי הצטרף לאייזיק וכך היו לשני חלוצים בודדים. זה מתבודד באופיו- הרי הלך לבדו למפעל. לבוש בכילותיו בקפידה וווילי הצעיר "צבר" תמיד הולך עם מכנסוני עבודה קצרים. עובד בהעמסת שקי המלח עם חבריו ובערב מצטרף לאייזיק בעבודתו.

 

בסופו של דבר עלו 22 נערים להתיישב בבית הערבה. רובם חברי "תנועת הנוער המחנות העולים" שלקחה על עצמה את האחריות ליישוב המקום.

כ"ה בתשרי ת"ש, 1939יום חגה של התנועה נקבע ליום הקמת בית הערבה. חצי שנה נוספת חלפה עד שב י"א באדר התקיים טקס הנחת אבן הפינה למבנה הראשון... רוב החברים גרו באוהלים.

 

בהתחלה, היו בעיקר צעירים בבית הערבה וחסרו נשים. אחד מסיפורי הראשונים היה על  "השארת הפועלות" שבאו לסדום בבית הערבה. החברים הצעירים הציעו להן לבוא לסיבוב לראות את הצמחים נובטים ואת פלאי היצירה והבטיחו להחזיר אותן בזמן להפלגה לסדום. והיו פעמים שההבטחה לא קוימה.. מספר חברות סלחו להם אף נשארו לכמה ימים. אט אט החלו להגיע גם חברות למשק. שנה לאחר מכן מתפרסם דו"ח אוכלוסין ראשון- יש 130 נפשות. בנובמבר ייצרו  חג חדש- חג המים! אשר בו צינור המים הגדול התחיל לשטוף את הקרקעות. אירוע משמעותי נוסף היה החיבור לחשמל אותו השיגו בתחבולה מנובומייסקי, הבעלים של  מפעל האשלג.

הקמת בית הערבה לוותה גם באסונות וקשיים. משה כהן חבר הקיבוץ שולח יד בנפשו, שני חברים נוספים זאב לבנטל ויעקוב לביא נרצחים ע"י ערבים בעת שקוששו עצים ליד הירדן. במחברתו של יעקב נמצא השיר הבא:

אל תאמר לשווא לחמתי,

לשוא אבדו עמל ודם;

עבר אויב, אני נדמתי,

כאשר היה יהיה עולם.

 

אם כזבו תקוות, פחדים שיקרו,

אולי במרחבי שדות ירוקים

אחיך עתה אויב ימגרו,

ולך, אך לך העולם הם כובשים.

 

בית הערבה הייתה אף לעמדת הגנה ליישוב העברי. מחלקת פלמ"ח גרה והתאמנה ביישוב מ1944. ומבית הערבה יצאו לפוצץ את גשר אלנבי בליל הגשרים המפורסם.

בית הערבה היה לסיפור הצלחה: עד 1947 היו כאן כ-200 חברים 120 מבוגרים, כ 40 ילדים ו 40 פלמ"חניקים.

 

סיום מפעל ההתיישבות של בית הערבה התחיל בכ"ט בנובמבר.פועלי מפעל האשלג חגגו כמו מרבית היישוב העברי, אך בבית הערבה נערכו למלחמה וחששו מאובדן הבית. הלב נחצה בין שמחה לחשש. מסופר שבן גוריון אמר לפועלי המפעל ללכת לחגוג בבית הערבה. דויד קורן "המוכתר של בית הערבה" סיפר שהוא יצא לשתות ולשמור ללא הצלחה שלא יהרסו את חדר האוכל.

גם בתוכנית החלוקה של האו"ם נמצא בית הערבה מחוץ למדינה היהודית ומיד החלו להסתובב שמועות על העברת המפעל לידיים ירדניות או לפחות המשך הפעלתו תחת ריבונות ירדנית.

 

לקראת הכרזת המדינה בבית הערבה הפלמ"ח נערך לקרבות. נחפרו תעלות ובונקרים. נובומייסקי ניהל מגעים עם גנרלים ירדנים והצליח לקבל אישור שהמפעל לא יפגע. בדרכו לתל אביב לפגוש את בן גוריון ולעדכן אותו הוא נפצע בתאונת דרכים. בה' באייר 14/5 המדינה מוקמת וגורל בית הערבה לוטה באפילה. בבית הערבה לא חגגו את הקמת המדינה. בית הערבה הייתה מבודדת, שקטה נעזבת ואלי אף "נבגדת". לא היו בה קרבות לכן המלחמה עצמה לא הורגשה בה אלה הדיה בלבד.

בימים הבאים הילדים והנשים מפונים. לבסוף ב19/5 ניתנה פקודת הפינוי ובליל ה20/5 שארית חברי בית הערבה פונו בהפלגה באסדה של מפעלי האשלג. הם לקחו איתם מה שיכלו: בעיקר חפצים אישיים אך גם את התרנגולות.

דויד קורן סיפר שבעת הפינוי התרנגולות הזכירו לו "כפרות" מימי ילדותו וליבו קפא. הוא חשב על אשת לוט שהסתובבה והפכה לנציב מלח. לדויד קורן לא היה צורך להסתובב הוא היה לנציב של מלח בעומדו בעגונה.

מתוך גדלות נפש ואמונה בדרכם חברי בית הערבה נשארו בסדום ולחמו במסגרת פלוגה בסדום, לאחר המלחמה הם הקימו את קיבוץ גשר הזיו וקיבוץ כברי,

הם לא שכחו את בית הערבה והמשיכו להיפגש מדי שנה ביום העקירה ולספר את סיפורם.

אחרי מלחמת ששת הימים החברים הגיעו לסיור בבית הערבה וראו את המדבר שכיסה כליל את חורבות הקיבוץ. בסוף שנות השישים הוקם קיבוץ קלי"ה וקיבוץ בית הערבה החדש הוקם ב 1981.

חברי בית הערבה המקוריים לא חזרו לצפון ים המלח, אך בית הערבה לא נעזבה מליבם לעולם.

 

 

 

בית הערבה

מילים: חיים חפר ועמוס קינן
לחן: שמוליק קראוס

 

 

 

אני זוכר את בית הערבה,
פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה,
ירדן זורם שקט כמו חלום
וים המלח מת,
מכאן ועד לסדום.

המדבר כיסה אותה,
באבק לבן ורך
עץ ירוק בארץ חרבה,
איך נשכח את בית הערבה.

אני זוכר את ים המלח שם,
המים הכבדים, גלים בלחשם.
אסדת אשלג לוהטת מן החום
וכל הנצורים -
עוברים את ים המוות לסדום.

המדבר כיסה אותה...